<h1>שבלי הלקט הקצר דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף יב.</h2>
מצאתי בשם ר' אביגדור, נשאלו לו, הנודר להתענות כל שני וחמישי של כל השנה, ובין אלו הימים חל ר"ח וחנוכה ופורים, מהו להתענות, מי אמרינן, גזירתינו קדמה לנדרו ובטל נדרו מפני גזרתינו, או נאמר שהוא כדאמרינן בירושלמי, האומר שבועה שלא אוכל מצה, אסור לאכול מצה בלילי פסח. משמע, מתוך שחלה שבועה בשאר הימים חלה נמי בלילי פסחים, הכא נמי נאמר, מתוך שחל נדרו בשאר הימים להתענות בהם חל נמי באותם שני וחמישי שראש החודש וחנוכה חל בהם. השיב, לכאורה נראה שלא יתענה דהואיל דגזרתנו קדמה וודאי לאו אדעתיה דידהו נדר, ולא מהני כולל להיאסר במה [שלא] היה דעתו בשעת הנדר וסתמו כפירשו, כאלו פירש חוץ מן הימים הללו, ודמי להא דתנן בפרק ארבעה נדרים, פותחין בשבתות ובימים טובים, בראשונה היו אומרים אותם הימים מותרין ושאר כל הימים אסורים עד שבא ר' עקיבא ולימד, נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ופי' ר' אליעזר ממיץ בפי' נדרים, נדר אדם להתענות חדש אחד, אמרו לו, הרי בחדש זה שנדרת יש שבתות וימים טובים, אמר להם, לא נתכוונתי להם, אפילו היתר חכם אינו צריך, דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים דלאו אדעתא דידהו נדר. אבל קשה על פירושו של ר' אליעזר דכל פותחין השנויין באותו פרק אין פירוש' שיהיו מותרין מיד אלא על ידי חכם שהוא מתירו בפתח חרטה זו. ואי קשיא ההיא דירושלמי, שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, אמאי לא אמרינן התם לאו אדעתא דלילי פסח נדר, ונראה לפרש, פותחין בשבתות ובימים טובים, פי' נדר להתענות חדש, ונאסר על ידי כולל אפי' בשבתות ובימים טובים כההיא דירושלמי שאסר במצה אף בלילי פסח ובסוף נתחרט ובא לשאול עליו לחכם, פותח בחרטה זו ואומר אילו נזכרתי בשבתות ובימים טובים הייתי אומר בפירוש, אתענה חדש חוץ משבתות וימים טובים, דומיא דאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולם אסורין דמייתי לה בגמרא והחכם התירו על ידי חרטה זו. בראשונה היו אומרים דלא מהני היתר אלא לאותן הימים אבל לשאר הימים לא מהני עד שבא ר' עקיבא ולמד שמותר הכל. ולפי פי' זה אם הוא נכון, גם לענין שאילת דשאלינא קודמך צריך שאלה לחכם דבלאו הכי לא משתרי דהוא חייל על ידי כולל.
<h2>דף ל:</h2>
מצאתי בשם ר' אביגדור, הנודר שלא יבוא בעיר רק אם יחלה אחד מקרוביו, ואחר כך נולד לו בן וחלה מהו, דעתו של אדם אף על הנולדים או לאיו. השיב, נראה דדעתו אף על הנולדים, מדכתיב איש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא יתן בתו לבנימין, ודרשינן בפ' בתרא דתענית, ממנו ולא מבנינו, טעמא דכתיב ממנו דמשמע מיעוטא, מכלל דסתמא אף הבנים בכלל שבועה. ותו, מדאמרינן בפרק יש נוחלין, האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים, תטול כאחד מן הבנים הנולדים וכאחד מן הבנים הבאים לאחר מכאן, אלמא דעתו של אדם אף על הנולדים לאחר זמן, ואע"ג דאין פותחין בנולד, היינו לעקור הנדר מעיקרו ולבטלו, אבל לקיים הנדר ולהעמידו באיסורו אין חילוק בין נולדים לילודים דאתרוויהו חייל, והוא הדין אם הוציא דבר מן הכלל שבשעה שנדר כך היה דעתו על הנולד כמו על הילוד.
